<h1>האגודה — מגילה</h1>
<h2>דף לג:</h2>
כהן לא יוסיף ברכה משלו על ברכת כהנים ואם נשא כפיו ובירך ואח"כ הלך לביה"כ אחרת ומצא ציבור מתפללין יברך פעם אחרת. (וכן) כתב (פ"ה) [בס"ה]. וצריך לע"ן קפ"ש לשון הקודש, עמידה, נשיאת כפים, קול רם, פנים כנגד פנים. בשם המפורש במקדש, ובגבולין בכינוי. לשנים קורא כהנים לאחד אינו קורא. עם שאחורי כהנים אינם בכלל ברכה. אבל לצדדין אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת. אין הכהנים רשאין לכוף קשרי אצבעותיהם עד שיחזירו פניהם מן הצבור. ולא יתחילו תיבה עד שיכלה מפי הקורא. ואין ציבור עונין אמן עד שתכלה ברכה מפי כהנים. ואין כהנים מתחילין עד שיכלה אמן מפי הציבור. ואין מחזירין פניהם (מפי) [מן] הצבור עד שיתחיל ש"צ שים שלום. ולא יעקרו רגליהם לירד עד יגמור ש"צ שים שלום. וישאו כפיהם נגד כתפיהם. ובמקדש למעלה מראשיהם, חוץ מכהן גדול שלא יגביה למעלה מן הציץ. ומגביה ידו הימנית יותר מן השמאלית. כל כהן המברך מתברך. כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג' עשה, הילכך כהן שאינו יכול לישא כפיו או שהוא אבל יצא חוץ לבית הכנסת קודם רצה עד אחר שיאמר החזן כהנים. ואחרי כן ישוב לביהכ"נ. כל כהן שלא עלה לברכת רצה לא יעלה והני מילי שלא עקר רגליו, אבל עקר רגליו קודם ולא מטא יעלה אפי' אחר ברכת עבודה. כי עקר כרעיה לימא יהי רצון מלפניך ה"א שתהא הברכה שצוותנו ברכה שלימה ולא יהא בה מכשול ועון מעתה ועד עולם. ראיתי כהנים רברבי דלא אמרי יהי רצון עד שסיים שליח צבור ברכת מודים כי כן משמע לשון רש"י פרק ואלו נאמרין [ל"ט ע"א], אכן לי נראה דהתם קאי על הא דאמרינן עקר רגליה ולא מטא עד אחר מודים אבל מי שמגיע שם לפני מודים יאמר מיד, וכן משמע לשון כי עקר כרעיה לימא. ובדגמר ומהדר אפיה לימא רבש"ע עשה מה שגזרת עלינו השקיפה ממעון קדשך וגו' מצאתי בספר מצות קטן קודם שיחזור פניו לברך את העם מברך בא"י אמ"ה (אקב"ו במצותו) [אשר קדשנו בקדושתו] של אהרן וציונו לברך את עמו ישראל באהבה. ואגיד בה עד יסיים החזן מברך את עמו ישראל בשלום כי היכא דלימרו ציבורא אמן, ואי לא מצי אגיד בה לימא אדון השלום השוכן בגבורת שלום שים עלינו שלום ואומר רצה. כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא כפיו שנאמ' [תהלים קל"ד] שאו ידיכם קודש. יש גאונים המצריכים לברך על נ"י ולא ראיתי נוהגין כן, ואחרי הדוכן כהנים נועלים מנעליהם ונוגעין ברגליהם ובמנעליהם, טוב בעיני ליטול ידיהם טרם יתפללו או יאמרו הלל, וכן הורגלתי לעשות, או לילך יחף עד אחר כל התפלה. העם מה הם אומרים בשעה שהכהנים מברכים, אמר רבי חייא כל האומר אינו אלא טועה. אמר רבי אלעזר כהן שהרג לא ישא כפיו פירשו הגאונים דוקא ברגיל לכך אבל בשביל פעם אחת לא ימנע והביא ראי' מהא דאמרינן לא יאמר אדם כהן זה מגלה עריות ושופך דמים, מה לי לברכתו. שיכור לא יתפלל ולא ישא כפיו. אין כהן עולה בסנדליא, דילמא איפסקא ליה רצועה ואתא למיקטר ויאמרו פסול הוא, ומהאי טעמא נראה לי לאסור בבתי שוקים וכהן בעל תשובה פסקו הגאונים שלא ישא כפיו מהא דאמרינן פרק בתרא דמנחות [ק"ט ע"א] כהנים ששימשו בבית חוניו כו' אבל רבינו גרשום מאור הגולה כתב לישא כפיו. ש"ץ לא ישא כפיו. ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו, ואם מובטח הוא שיכול לחזור ולכוין תפלתו רשאי ויזהר האיש אשר עומד תחתיו לומר כהנים, ולהקרותו ולומר שים שלום, שיכוין לבו מעת שהתחיל ש"ץ תפלת י"ח ולא ידבר בנתים. רבינו תם לא רצה שיהי' החזן מקרה לכהנים אך אחר, ולא נהגו כן כאשר כתבו התוס' במסכת ברכות [ל"ד ע"א]. ולא יענה החזן אמן אחר הברכות. והר"ם ז"ל הנהיג לחזן לומר בנחת א' ו' אבותנו ברכינו בברכה עד כהנים יאמר בקול רם ויאמר בנחת עם קדושיך עד יברכך. אמר רב חסדא בירושלמי [ברכות פ"ה ה"ד] צריך שיהי' החזן ישראל שנאמר אמור להם. ומזה הטעם הנהיג הרמז"ל כשהחזן כהן שיקרא ישראל כהנים יברכך והחזן הכהן עומד ושותק, ואינו נושא כפיו, ואומרים [אל] הנותן מים לכהנים שלא יביא לחזן מים ליטול ידיו. שנינו במסכת תענית [כ"ו ע"א] בשלשה פרקים בשנה הכהנים נושאים כפיהם ארבעה פעמים ביום שחרית מוסף מנחה ונעילה, בתענית ובמעמדות וביום הכפורים וכו', וקמ"ל כרבי יוסי דאמר גזרינן מנחה דיום הכפורים אטו מנחה דכולי שתא משום שכרות. והאידנא דמשכה מנחה דתענית עד אורתא כנעילה דיום הכפורים דמי. וביום הכפורים נושאין שחרית מוסף ובנעילה וכתבו משם הרמז"ל שחרית ומוסף דאיכא נשיאות כפים ונעילה אומרים לעולם ברכינו בברכה. מנחה אומר שלום רב. מנחת שבת אומר שים שלום שקוראים בתורה כי במאור פניך נתת לנו תורת חיים במנחה תענית ויום הכפורים אומרים ברכנו בברכה כי הי' ראוי לישא כפם, לולי גזירה משום שכרות דשאר מנחה.
[מגילה כ"ד ע"ב] כהן שיש בידו מומין לא ישא כפיו. רבי יהודא אומר חוץ מי שידיו צבועות לא ישא כפיו מפני שהעם מסתכלין בו פירש"י ועיניהם כהות. והקשה בתוס' היינו דוקא בזמן המקדש כדאמרינן במסכת חגיגה [ט"ז ע"א] אבל בזמן הזה אין עינים כהות אלא פי' מסתכלין ואינם מתכונים לברכת כהנים. ידיו עקומות לא ישא כפיו, סומא מאחת מעיניו לא ישא כפיו, ונראה לר"י בשתי עיניו דש בעירו מותר ובירושלמי [ה"ח] משמע ה"ה לכל המומין דש בעירו מותר. ובידיו צבועות, תנא אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר.
